המן הרשע: הצל מטהראן

בארמון בטהראן, יושב חמינאי. אם המן האגגי ביקש "להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים", הרי שהדינמיקה המודרנית לא השתנתה בהרבה. חמינאי, בדומה להמן, אינו מונע רק מאינטרסים פוליטיים יבשים; הוא מונע מאידיאולוגיה יוקדת, משנאה תהומית ששורשיה נעוצים עמוק בנרטיב של עליונות והרס.

המן של אז בנה עץ בגובה חמישים אמה. המן של היום בונה צנטריפוגות, מעשיר אורניום ומשרטט מסלולי טילים בליסטיים. הוא שולח את שלוחיו – ה"המנים הקטנים" – לכל עבר, מנסה לכתר את הממלכה היהודית בטבעת של אש. כמו המן, שחשב שהוא שולט בגורל באמצעות ה"פור" (הגורל), חמינאי מאמין שהזמן פועל לטובתו.

אחשוורוש המודרני: השליט מהמערב

מעבר לים, בבית הלבן (או במאר-א-לאגו, תלוי בשעה ביום), יושב דונלד טראמפ. הוא האחשוורוש של תקופתנו: שליט המעצמה הגדולה בעולם, איש של גינונים, של מסיבות ענק, ושל החלטות שמתקבלות לעיתים על בסיס כבוד, תדמית ואינסטינקט של "עסקה".

"טראמפ, כמו אחשוורוש, פועל בממלכה של 'הודו ועד כוש'. הוא דמות בלתי צפויה... הוא זה שמחזיק בשרביט הזהב."

אחשוורוש המקראי לא היה בהכרח אנטישמי; הוא פשוט היה מרוכז בעצמו ובמלכותו. הקשר שלו עם היהודים מורכב, רצוף הצהרות דרמטיות, אך תמיד נשען על השאלה: מי מכבד את המלך?

מרדכי היהודי: המדינאי בירושלים

ובשער המלך, בירושלים, עומד בנימין נתניהו. הוא המרדכי של הדור הזה – המדינאי שלא כורע ולא משתחווה בפני התכתיבים המסוכנים של המן המודרני. נתניהו, עם המצגות באו"ם והארכיון האטומי, ממלא את תפקיד המתריע הלאומי.

ישנם כאלו בעם המבקרים את מרדכי/נתניהו. הם טוענים שהוא "מתגרה" בהמן, שהוא מסכן את העם בעקשנותו. אך מרדכי יודע: "רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר", אבל חובתו היא לפעול כאן, בעולם המעשה.

רגע האמת: המהפך

אנחנו נמצאים עכשיו בשיאו של הסיפור. המן (חמינאי) כבר הכין את העץ. הוא בטוח שהעולם המערבי עייף, שאחשוורוש (טראמפ) עסוק מדי בענייניו הפנימיים. הוא חושב שהפור נפל.

אך בלילה ההוא, "נדדה שנת המלך". אחשוורוש המודרני פותח את ספר הזכרונות (או את הטוויטר/Truth Social) ונזכר מי באמת עמד לצידו ומי מאיים על הסדר העולמי. מרדכי (נתניהו) ממשיך בלחישותיו הדיפלומטיות, מפעיל את הלחץ הדרוש.

הסוף הידוע: "ויתלו את המן"

ואז, ברגע הדרמטי ביותר, כשהכל נראה אבוד, הגלגל מתהפך. המן (חמינאי), שחשב שביכולתו למחות את זכר ישראל, מוצא את עצמו קורבן למזימתו שלו. בעודו מנסה להשתמש בעץ שבנה עבור אחרים, הוא נתלה עליו.

וכך, בערב פורים, כשהצורר נתלה על העץ שבנה, נשמעה קריאת השמחה ברחובות. ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר.