בעוד השעון המדיני והביטחוני מתקתק, נדמה כי הדיבורים על "עסקאות" או הסכמים קרובים המיוחסים לממשל טראמפ, רחוקים מהמציאות בשטח. איראן ממשיכה להציב דרישות נוקשות ובלתי אפשריות, מה שמעלה את השאלה המטרידה: מה קורה מכאן?

התגבשות הציר והמבוי הסתום

המערכה שבה אנו נמצאים אינה מוגבלת עוד לזירה אחת. איראן, עיראק, תימן ולבנון מתגבשות לכדי ציר מרכזי אחד, הפועל בתיאום הולך וגובר. הנשיא טראמפ מוצא את עצמו בצומת דרכים קריטי; מחד, רצונו להימנע ממלחמות אזוריות, ומאידך – ההבנה כי הסטטוס קוו הנוכחי אינו בר-קיימא.

לצערנו, המציאות הביטחונית תלווה אותנו גם אל תוך חגי ניסן. חג הפסח ויום העצמאות הקרב ובא צפויים להיחגג בצל המתיחות הגבוהה, כאשר נראה שהעימות רק הולך ומסלים שלב נוסף.

האסטרטגיה הנדרשת: מחיר כבד על תשתיות

מה באמת יכול לשנות את המשוואה? המסקנה המסתמנת היא שרק פגיעה משמעותית בתשתיות אסטרטגיות – ולא רק צבאיות – באיראן, עשויה להוביל לשינוי תודעתי. ישראל, בתיאום או בעצמאות, תידרש לגבות מחיר דומה גם מלבנון ומהחות'ים בתימן.

הדרך להשגת היעד הזה עוברת דרך "תחבולות אסטרטגיות":

• במישור הגלוי: המשך הדיאלוג הדיפלומטי ושימור הלגיטימציה הבינלאומית.
• במישור הסמוי: הכנת מהלכים צבאיים רחבי היקף שישנו את פני האזור.

הזירה הערבית ומשבר האמון

אי אפשר להתעלם מהסדקים בבריתות האזוריות. מדינות המפרץ, ובראשן סעודיה, מביעות זעם ותסכול עמוק כלפי וושינגטון בעקבות התבטאויות שנויות במחלוקת של הנשיא טראמפ כלפי המלוכה הסעודית. האם מדובר בחלק מ"משחק מוחות" פוליטי או במשבר אמיתי? נכון לעכשיו, היחסים בין ארה"ב לסעודיה נראים מעורערים מתמיד.