אולי ניצחנו בקרב, אבל מה עם המלחמה?
אם הלחימה תיעצר עכשיו, נחמיץ הכרעה היסטורית (כרגיל) ונקבע את התאריך למלחמה הבאה מול אויב שרק יתחזק וישתקם.
על פי סעיף 27א לחוק זכויות יוצרים
זה כבר הפך לסוג של טקס דתי, ריטואל ישראלי קבוע שחוזר על עצמו בכל סבב: זה מתחיל ב"קול תרועה" רם – תקיפות נועזות, חיסולים שגורמים לכל המזרח התיכון לעצור את נשימתו, והצהרות על "משוואה חדשה". אבל אז, רגע לפני שההכרעה מושגת, מגיע "קול ענות חלושה". אם הלחימה מול איראן ובלבנון תיעצר בנקודה הנוכחית, אנחנו לא מסיימים מלחמה; אנחנו פשוט קובעים את התאריך למלחמה הבאה.
התסריט הידוע מראש
בואו נודה על האמת: צה"ל סיפק בחודשים האחרונים ביצועים שהם חומר לסרטי הוליווד. השמדת מערכי הטילים, פגיעה בבכירים ביותר, והוכחה שאנחנו יודעים להגיע לכל נקודה בטהרן או בביירות. הציבור כבר התחיל להאמין שהפעם זה שונה, שהפעם הולכים עד הסוף כדי להסיר את האיום מעל ראשם של תושבי הצפון והמרכז.
אבל ככל שהזמן עובר, הלחץ הבינלאומי מחלחל, והדיבורים על "הסדרה" ו"הפסקת אש" הופכים למציאות. במקום לנצל את המומנטום כדי לפרק את היכולות של חיזבאללה עד היסוד או לנטרל את איום הגרעין האיראני באופן סופי, אנחנו שוב מסתפקים ב"ניצחון בנקודות".
ניצחנו בקרב, הפסדנו את השקט
הבעיה בשיטה הזו היא הזיכרון הקצר. הנה מה שיקרה ביום שאחרי "הפסקת האש":
- השיקום: איראן תזרים מיליארדים כדי לבנות מחדש את מה שהרסנו.
- ההתעצמות: חיזבאללה יפיק לקחים, יתחפר עמוק יותר ויצטייד בנשק מדויק יותר.
- ההרתעה שנשחקת: כשאתה מכה באויב ולא מכניע אותו, הוא לומד לספוג את המכה שלך.
"מי שבורח מהכרעה היום, יפגוש אויב חזק פי עשרה בעוד חמש או עשר שנים. ההיסטוריה הישראלית רצופה ב'הסדרים' שהתפוצצו לנו בפנים ב-7 באוקטובר."
המחיר של דחיית הקץ
אם הלחימה תיעצר עכשיו, נחזור למציאות של "טפטופים", של חיים בצל איומי הכטב"מים, ובעיקר – של תחושת החמצה לאומית. הלוחמים עשו את שלהם, העורף הפגין חוסן מרשים, אבל הדרג המדיני נראה כמי ששוב מעדיף שקט זמני וקנוי על פני ביטחון ארוך טווח.
אנחנו מספרים לעצמנו ש"הרתענו אותם", אבל במזרח התיכון, מי שלא מסיים את העבודה – נתפס כחלש. דחיית המלחמה היא לא הישג, היא בסך הכל העברת הנטל לדור הבא של החיילים והאזרחים.
שורה תחתונה
מדינת ישראל לא יכולה להרשות לעצמה עוד "סיבוב". אם נצא מהמערכה הזו כשחיזבאללה עדיין על הגדרות ואיראן עדיין מחייכת בדרך לפצצה, הרי שכל ההישגים המבצעיים המפוארים יהיו לא יותר מפלסטר על פצע מדמם. הגיע הזמן להפסיק לנצח בקרבות ולהתחיל לנצח במלחמה.
תגובות (0)
הוסף תגובה
אין תגובות עדיין. היה הראשון להגיב!