אריות בגבעתי: הבוקר השקט שהפך ברגע אחד למלחמה קטלנית

זהו אחד הסיפורים שנצרבו בי במהלך שירותי בתאג"ד גבעתי, גדוד 424 – רגעים שחוויתי מקרוב, בתוך מציאות של לחימה, חברות ואובדן, ושנותרו חיים בזיכרון עד היום כאילו התרחשו זה עתה, הכאב, כך מתואר, לא דעך, הוא נותר חי, מוחשי ונוכח.

• כמעט נהרגתי כאשר מחבלים חדרו למוצב ופתחו בירי, אך בזכות שלושה חברים, סרן טל ברדוגו, סמ"ר ניר סמי וסמ"ר ישראל לוטטי, חבריי לנשק, נותרתי בחיים.

התאריך הוא ה-23 בספטמבר 2004. עבור העולם, מדובר בכותרת בעיתון, "תקרית קשה ברצועת עזה, שלושה חיילים נהרגו". עבור מי שהיה שם, בגדוד "שקד" של גבעתי, מדובר בזיכרון שעדיין פועם בבשר, כאב שאינו קהה. עשרים שנה אחרי, החייל ששרד את התופת משחזר את הלילה שבו החברות הפכה לשכול, והבסיס למלכודת מוות.

הבוקר ההוא החל בשגרה מתוחה, אך כזו שחיילים למדו לחיות איתה. שלושה צעירים, סרן טל ברדוגו, סמ"ר ניר סמי וסמ"ר ישראל לוטטי, היו חלק מהנוף האנושי של המוצב ליד מורג. הם היו חברים, שותפים לארוחות ערב בחדר האוכל, לחלומות במועדון ולשירות המפרך בגזרה העזתית המדממת.

"הוא היה אמור להיות בבית"

ישראל לוטטי, בן 20 מנווה דקלים, לא היה אמור להיות שם. הוא היה רשום כחולה, מצויד ב"גימלים" שאיפשרו לו לעזוב את הגיהינום של גוש קטיף לטובת שקט בבית. חבריו תהו, כמעט הפצירו בו: "למה אתה כאן? צא הביתה".

הלכנו לישון כפי שעשינו בכל ערב נעים. אך הלילה הזה לא היה דומה לקודמיו. בחסות ערפל כבד, חוליית מחבלים חמושים במדים מנומרים, רובי קלאצ'ניקוב ורימונים, התקרבה אל המוצב. הם המתינו בחממות היישוב, מנצלים פרצה בגדר "טיפשה" שאינה מתריעה על חדירה.

כעשרה ימים טרם נפילתו, נפגע ישראל בתאונה במהלך פעילות צבאית וסבל מכאבים עזים. חרף מצבו, דחה את האפשרות לצאת לחופשת מחלה, מתוך הבנה כי היעדרותו תחייב חייל אחר להישאר בבסיס במקומו. ישראל גילם במסירותו את רוח הנתינה והאחריות, והיה נכון להקריב מעצמו למען הזולת, למען העם ולמען ארץ ישראל. דרכו האישית התאפיינה לאורך כל חייו בעזרה לאחר ובגמילות חסדים.

סרן טל ברדוגו: מנהיגות שקטה ומסירות ללא פשרות

סרן טל ברדוגו סייע לי ללמוד עברית עם עלייתי לישראל וגיוסי לצה"ל, בשעה ששליטתי בשפה טרם אפשרה השתלבות מלאה.

טל, בן ירושלים, גדל בשכונות רמות וגילה, והצטיין בלימודיו ובפעילותו הספורטיבית, בעיקר בשחייה ובכדורסל. כבר מנעוריו נודע כאדם סקרן, בעל חשיבה עצמאית ונטייה מובהקת למקצועות הריאליים.

במרץ 2001 התגייס לחטיבת גבעתי, סיים את מסלולו כלוחם וכמפקד בהצטיינות, ובהמשך יצא לקורס קצינים. לאחריו שובץ, לבקשתו, כמפקד מחלקה בגדוד "שקד" (424), שפעל ברצועת עזה בתקופה מורכבת ורוויית מתיחות.

פיקודו התאפיין בשילוב נדיר של מקצועיות, צניעות ודוגמה אישית. טל האמין בהובלה מתוך עשייה משותפת, בהצבת סטנדרטים גבוהים ובהקשבה אמיתית לחייליו, תוך דאגה מתמדת לצורכיהם האישיים והמבצעיים כאחד.

במהלך שירותו זכה לתעודות הצטיינות על מסירותו ועל רמתו המקצועית הגבוהה, אך בחר לשמור על ענווה ולהימנע מהבלטת הישגיו. דמותו הותירה רושם עמוק – כמפקד שקט, מדויק וערכי, וכאדם רגיש, מסור ובעל מחויבות עמוקה לחבריו ולמשימתו.

סמ"ר ניר סמי: מסירות שקטה, מנהיגות ולב רחב

סמ"ר ניר סמי (סימו), בן חוה ויצחק, נולד בירושלים וגדל בשכונת מלחה. הוא התחנך בבית הספר "רמת שרת" ובהמשך למד במגמת חשבונאות בתיכון "אורט נביאים". לצד לימודיו עסק במשך שנים בטאקוונדו, אהב כדורגל והיה אוהד מושבע של בית"ר ירושלים.

ניר נודע כנער חברותי, אהוב ובעל לב רחב, שגילה רגישות מיוחדת כלפי ילדים וזולת. בני משפחתו וחבריו העידו על אופיו הצנוע, על חיוכו הקבוע ועל יכולתו יוצאת הדופן ליצור קשר אנושי עמוק ופשוט עם כל אדם.

באוגוסט 2002 התגייס לצה"ל ושירת כלוחם ומפקד בחטיבת גבעתי, בגדוד "שקד". הוא הצטיין במסלולו, יצא לקורס מ"כים ושימש מפקד כיתה, ובהמשך סיים קורס סמלים בכירים ושירת כסמל מחלקה בפלוגת החוד.

שירותו התאפיין במסירות בלתי מתפשרת, מקצועיות גבוהה ודאגה מתמדת לחייליו, אשר ראו בו מפקד נערץ ודמות סמכותית ואנושית כאחד. ניר הרבה להתנדב לכל משימה, נמנע מתלונות והקפיד לבצע כל תפקיד על הצד הטוב ביותר.

ערב ראש השנה תשס"ה שב לביתו לחופשה, שהייתה האחרונה. זמן קצר לאחר ששב למוצב "מורג" שברצועת עזה, עדכן את אמו כי הכול כשורה, שיחה שהתבררה כאחרונה ביניהם.

דקה וחצי של תופת

בשעה 5:45 בבוקר, השקט התנפץ. המחבלים החלו לנוע. כשהגיעו לשער כלי הרכב הכבדים, פתחו באש מסיבית. סגן מפקד הפלוגה, סרן טל ברדוגו, יצא מחדרו עם הישמע הירייה הראשונה. הוא לא הספיק להגיב. כדור בודד הפיל אותו לקרקע. משם, המשיכו המחבלים אל החמ"ל. בחדר שבו אמורה הייתה להיות שליטה, התרחשה טרגדיה: שני חיילים נקטלו בזה אחר זה.

בתוך המוצב שרר כאוס.