מ"אויבות" בבית האח לחברות בנפש
המפגש בין לרה מטודי לסתיו קצין הוא סגירת מעגל טעונה. מי שהיו יריבות מרות בבית "האח הגדול", מוצאות את עצמן היום במקום אחר לגמרי. "חשבתי שאת מזייפת את הפיברומיאלגיה," מודה לרה בכנות כובשת כבר בפתיחת הראיון, "חשבתי שאת עושה את המינימום בבית". סתיו, מצידה, מזכירה ללרה את המשפט הקשה שאמרה לה בבית: "אין לה פיברומיאלגיה, יש לה פיברו-מנייאק".
אבל הזמן, והטרגדיה הנוראית שפקדה את לרה, שינו את הפרספקטיבה. לרה מודה היום שבמבט לאחור, היא נגררה אחרי "העדר" בבית האח ולא נתנה לסתיו הזדמנות אמיתית. "היום אני רואה אותך בעיניים אחרות," היא אומרת, ומסבירה שההדחה המוקדמת שלה נבעה מאותה אגרסיביות שהפגינה, בעיקר סביב "תקרית השיער" המפורסמת.
"חשבתי איך אני מתאבדת": הנפילה של ניתאי
הלב של הראיון, והחלק שאי אפשר להישאר אדישים אליו, הוא הסיפור על בנה, ניתאי ז"ל, שנפל בקרב בעזה. לרה מתארת את הרגע שבו הגיעו הדפיקות בדלת ביום שישי בערב. היא ידעה שמשהו רע קרה עוד לפני שהודיעו לה. "ביום ההולדת שלו, שבועיים לפני, הרגשתי שהוא לא יראה את יום ההולדת הבא," היא משתפת בצמרמורת.
הכאב של לרה הוא פיזי, טוטאלי ומצמית. היא חושפת באומץ את המחשבות האובדניות שליוו אותה ברגעים הראשונים: "ב-7:30 בערב, כשהודיעו לי, חשבתי איך אני מתאבדת. רציתי לקפוץ מהחלון. חשבתי לקחת כדורים. כל יום חשבתי על דרך אחרת לסיים את זה". מה שעצר אותה היו שני ילדיה הנותרים, שי וניב. "אם אני מתאבדת, החיים שלהם נגמרים. אני חיה בשבילם, אני קמה בבוקר בשבילם, גם כשאני לא רוצה לקום".
"אני שונאת אותם, לא מעניין אותי אף תינוק בעזה"
השכול והאובדן הקצינו את עמדותיה של לרה בצורה חדה. היא לא מנסה להיות פוליטיקלי קורקט ולא מתנצלת על הזעם שבוער בה. כשהיא נשאלת על המצב המדיני ועל הפילוג בעם, היא יורה את האמת שלה ללא פילטרים.
"לא מעניין אותי כלום," היא אומרת בכעס. "אני שונאת ערבים. לא את כולם, אני שונאת מוסלמים. אל תדברו איתי, אל תתקרבו אליי. לא מעניין אותי תינוק בעזה, לא ילד, לא סבא ולא סבתא. כשאני רואה שהם סובלים – זה לא מזיז לי. אני כועסת על השמאלנים, כי אני אומרת – אנחנו משלמים את המחיר והם יושבים ומדברים על הומניטריות. אין לי רחמים".
החיים לצד הזיכרון
לרה משתפת שהחדר של ניתי נשאר בדיוק כפי שהיה. היא נועלת אותו ולא מאפשרת לאף אחד להיכנס, מלבד עצמה, לכמה דקות של התייחדות ביום. היא מדברת אליו, מתנצלת שהיא "מפריעה" לו, וחיה את הנוכחות שלו בכל רגע. "הוא היה האור שלי, השמש שלי. היחיד שקיבל אותי כמו שאני ואמר לי 'אמא, את מושלמת'".
לסיום, היא מבקשת להעביר מסר של פרופורציות. הדברים שנראו לה חשובים לפני ה-7 באוקטובר – הריסים, השיער, הריבים בבית האח – הפכו לחסרי משמעות. "קיבלתי פרופורציה לחיים. צריך לנשום. הכל שטויות חוץ מהחיים עצמם".