"רציתי להיות טופאק, ברחתי מהייעוד": סיפורו המטלטל של הקייס הצבר הראשון

הבריחה מסודן: "הסתירה את הסידור בתוך הבטן 11 חודשים"

הראיון נפתח בצלילה עמוקה לסיפור העלייה ההירואי של הוריו של אפריים בשנת 1984. אביו, שהיה בעצמו קייס, סירב להסתיר את יהדותו מול הרשויות בסודן למרות סכנת המוות. "הוא החזיק את ספרי התורה בתוך הבגדים ואמר: 'אני בדרך לירושלים, היהדות שלי לפניי ולפני בני משפחתי'", מספר אפריים בגאווה.

אך הסיפור המצמרר באמת שייך לאימו. כדי להבריח את סידור התפילה המסורתי, היא קשרה אותו לבטנה בעזרת חגורת הבד שלה, והעמידה פני אישה הרה. "11 חודשים הם היו תקועים במדבר סודן עד שהתחדש המבצע. 11 חודשים היא לא הורידה את זה, גם כשהלכה להתפנות. ככה נשמר הספר הקדוש."

"התינוק פגום": הנדר שחרץ את גורלו של אפריים

אפריים הוא ילד צבר, אך לידתו לוותה בדרמה גדולה. לאחר מספר הפלות שעברה אימו בישראל (תופעה כאובה ומוכרת בקרב עולות מאתיופיה באותן שנים), היא נדרה נדר בסתר – אם יוולד לה בן, היא תקדיש אותו להיות קייס ולהמשיך את דרכו של אביו.

בחודש השישי להריונה, בישרו לה הרופאים כי לעובר יש מומים קשים ודרשו ממנה לעבור הפלה. "אמא שלי עמדה מול ועדה רפואית ואמרה: 'התינוק הזה – אני מתה איתו. מה שיהיה יהיה'", הוא משחזר. לבסוף, בניגוד לכל התחזיות, אפריים נולד בריא ושלם לחלוטין. הנדר קוים, ומגיל 8 החל אביו ללמד אותו את שפת הגעז (שפת הקודש) ולהכינו לייעודו.

טופאק, מרד נעורים והריקנות שאחרי המוות

מותו של האב כשאפריים היה רק בן 15 הוביל לשבר עצום ולמרד נעורים סוער. "לא רציתי לשמוע על קייסים, לא רציתי תפילות. רציתי להיות ילד," הוא חושף בכנות. "הייתי בבלבול מוחלט. אימצתי תרבות אפרו-אמריקאית, רציתי להיות טופאק, חיפשתי הכל – רק לא להיות קייס."

אמו, שסחבה את הנדר, סירבה לוותר ודחפה אותו להמשיך ללמוד, אך רק בגיל 19, במהלך שירותו הצבאי, חל המפנה. אפריים מתאר תחושת ריקנות אדירה למרות ה"חופש" שחווה. כשהגיע הביתה בסוף שבוע אחד וראה את אימו יושבת לבדה בחושך, הכה בו הברק. "הבנתי שהחושך הוא גם פנימי, אצלי בנשמה. אמרתי לאמא שלי שרע לי, והיא ענתה: 'זה בגלל שאתה לא בייעוד שלך'." באותו רגע החליט אפריים לחזור לדרך, פתח את ספריו של אביו ומצא שם מכתבים סודיים שהאב השאיר עבורו, כותב לו "לקייס אפריים" – כאילו חזה את העתיד.

מהות הקייס והמאבק להכרה

בחלקו השני של הפודקאסט, מסביר הקייס לאווי את ההבדלים התהומיים בין הממסד הרבני לבין מוסד הקייסים, שנשען אך ורק על התורה שבכתב, בדומה למסורת ימי בית ראשון. הוא מתאר את ההקפדה חסרת הפשרות של יהודי אתיופיה: "באתיופיה אין דתי או חילוני. אתה יהודי – אז אתה שומר. בפסח לא אוכלים אפילו קטניות או שותים חלב, וקורבן הפסח נעשה הלכה למעשה. בפורים צמנו שלושה ימים מלאים, כמו אסתר המלכה."

לקראת סיום, מתייחס אפריים למאבק ההיסטורי והנוכחי של מנהיגי העדה להכרה ממסדית מצד מדינת ישראל והרבנות. "ב-2010 אמרו שלא יוסמכו יותר קייסים, שמדינת ישראל פוסלת את המעמד שלנו. יצאנו למאבק כדי להגיד – אנחנו כאן. היום לשמחתי יש התעוררות אדירה, עשרות קייסים צעירים, ובני נוער שחוזרים למסורת וצמאים לדעת מי היו אבותיהם."

הראיון המלא מספק הצצה נדירה, כואבת ומרוממת לעולמה של ההנהגה הרוחנית של יהדות אתיופיה, ומוכיח שלפעמים, הדרך שאתה הכי בורח ממנה, היא בדיוק הדרך שאתה נועדת ללכת בה.