נדמה היה לרגע שהמזרח התיכון מתחיל לנשום מחדש. ענני המלחמה שנראו כמי שמכסים את האזור כולו, החלו להתפזר, והמסרים שהגיעו מוושינגטון שידרו אופטימיות זהירה. נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, כהרגלו, הפיח תקווה – דיבר על התקדמות משמעותית מול איראן, על שיחות חיוביות, על אפשרות ממשית להסכם חדש, ואפילו על תרחיש שבו טהראן תסכים לוותר על חלקים משמעותיים מתוכניתה הגרעינית.

לרבים היה נדמה שהפעם – אולי באמת מתקרבים להסדרה.

המציאות שוב הכתה בפנים

אלא שאמש, המציאות שוב הכתה בפנים.

הדיווחים על כינוס חירום בבית הלבן, ההתייעצויות הביטחוניות החריגות, העלאת רף האיומים והמסרים התקיפים שהחלו לזרום מכל הכיוונים – כל אלו שברו באחת את אשליית הרגיעה. במקום הסכם, האזור חוזר לעמוד על סף התלקחות. במקום רגיעה – הכנות לעימות. שוב.

טראמפ משחק שחמט, לא דמקה

וכאן חשוב להבין: אצל טראמפ, מה שנשמע לציבור כהתקדמות דיפלומטית, לעיתים רבות הוא דווקא שלב מקדים למהלך הפוך לחלוטין.

טראמפ אינו פועל בקו ישר. הוא חושב אסטרטגית, משחק בזירה הבינלאומית כמו שחקן שחמט מנוסה – מזיז כלים, בונה תמונה, יוצר אשליה של פשרה, ורק ברגע הנכון מבצע את המהלך שמכריע את הלוח. התחבולה היא חלק מהשיטה, לא סטייה ממנה.

לחץ, זמן ותחבולה

כתבתי זאת לא פעם: טראמפ לא ממהר להסכמים – הוא מייצר תנאים. הוא בודק גבולות, מפעיל לחץ, משגר מסרים כפולים, ומעמיד את היריב במצב שבו כל בחירה שלו משרתת את האסטרטגיה האמריקאית.

איראן מושכת זמן

איראן מצידה מבינה היטב את השפה הזו, אך גם היא משחקת משחק מסוכן. היא מושכת זמן, מנסה לשמר הישגים, ובמקביל בוחנת עד כמה המערב באמת מוכן ללכת עד הסוף. אלא שככל שהזמן עובר, נדמה שהסבלנות בוושינגטון מתקצרת.

השאלה האמיתית

המזרח התיכון שוב נכנס למתח מוכר: הרבה מסרים, הרבה איומים, מעט מאוד ודאות.

השאלה האמיתית איננה האם יהיה עימות – אלא מתי, באיזו עוצמה, ומי יבחר להנחית את המכה הראשונה.

כי לפעמים, דווקא כשהעולם בטוח שהשלום קרוב – זו בדיוק הנקודה שבה המלחמה מתחילה.