דם אחד בשדה הקרב, דם אחר בכולל: השאלה שמפלגת את ישראל

הוויכוח סביב חוק גיוס החרדים בישראל מלווה אותנו כבר שנים, אך בימים של מלחמה הוא הופך לשאלה מוסרית נוקבת: האם יש בישראל דם ששווה יותר, ודם ששווה פחות?

חיילים ומילואימניקים בעיקר מהפריפריה ומעמד הביניים מוצאים את עצמם שוב ושוב בחזית, בעוד הכנסת דנה ללא הרף בהמשך הפטור לסטודנטים בישיבות.

בעיני רבים בציבור הימני, הפער הזה כבר אינו "מורכב": הוא עיוות צדק מוחשי שמקבל ביטוי כמעט יומיומי בשדה הקרב ובוועדות הכנסת. הצעות החוק החדשות מבטיחות שוב ושוב "הסדרה היסטורית" ו"יעדי גיוס משמעותיים", אך גם בכירים בקואליציה מודים שהמתווים רחוקים מלהבטיח שוויון אמיתי בנטל. משפחות שכולות וחיילים מחו השבוע בכנסת וטענו כי ההצעה הנוכחית "חסרת אומץ" ואף "מביישת".

התחושה הרווחת בציבור הלוחם היא שאותו חוזה לא-כתוב בין המדינה לאזרחיה נשבר: יש מי שהמדינה דורשת ממנו הכול שירות קרבי, מילואים, מסים ויש מי שמוגן באמצעות סעיפים, חריגים ופשרות קואליציוניות. השאלה איננה שנאה לדת או לתורה, אלא דרישה עקרונית לחוק אחד שיחול על כולם.

גם בימין עצמו מתגבר הקרע: מצד אחד, קואליציה שמנסה לשמר את הסטטוס קוו הפוליטי עם המפלגות החרדיות; מצד שני, ציבור ימני-לאומי שמצפה מההנהגה שלו להבטיח חלוקת נטל הוגנת גם במחיר פוליטי.

ככל שהמלחמות מתארכות, השאלה לא מתפוגגת האם ישראל יכולה להרשות לעצמה מצב שבו קבוצות מסוימות נלחמות שוב ושוב, בעוד אחרות פטורות כמעט לחלוטין? התשובה כבר מזמן אינה רק עניין של דיון בכנסת, אלא חלק מתחושות היומיום של מי שנושאים את הנטל.