היום, ד' בשבט, הכבישים לדרום שוב עמוסים. ההילולה המסורתית של ה"בבא סאלי" (רבי ישראל אבוחצירא) בנתיבות היא הרבה יותר מאירוע דתי; היא תופעה סוציולוגית ותרבותית ישראלית. אך בעוד התקשורת מתמקדת לעיתים קרובות בפולקלור, בנרות ובקמעות, דמותו האמיתית של הענק שחי בינינו לעיתים נשכחת. הבבא סאלי לא היה רק "עושה מופתים"; הוא היה אבטיפוס למנהיגות יהודית מסוג אחר.

כדי להבין את הבבא סאלי, צריך לחזור אחורה, אל תפילאלת שבמרוקו. הוא נולד ב-1889 למשפחת אבוחצירא המיוחסת ("אביר יעקב"), וצמח להיות גאון הלכתי משכמו ומעלה. מי שמביט בספרייתו התורנית ובכתביו, מגלה בקיאות מבהילה ב"נגלה" (תלמוד והלכה) וב"נסתר" (קבלה). עוד במרוקו שימש כראש ישיבה תקיף וכאב בית דין שלא היסס להוביל מהלכים קהילתיים חריפים לשמירת הצביון הרוחני. המיתוג שלו כ"מיסטיקן עממי" עושה עוול לאישיותו האינטלקטואלית והתורנית.

אך גדולתו האמיתית התגלתה דווקא עם עלייתו ארצה. בניגוד לרבנים אחרים שקבעו את מושבם במרכזי התורה הוותיקים בירושלים או בבני ברק, רבי ישראל בחר בנתיבות. הבחירה הזו, בשנות ה-60 וה-70, הייתה הצהרה: המנהיג הולך אל עמו. הוא התיישב בלב הפריפריה החברתית והגיאוגרפית של ישראל, במקום שבו עולי צפון אפריקה התמודדו עם משבר זהות קשה, עוני ותחושת ניכור מהממסד הישראלי.

נוכחותו בנתיבות הייתה הרבה יותר מרוחנית; היא הייתה מרפאת. הבית הצנוע שלו הפך לאבן שואבת לא רק למסכנים וקשי יום, אלא גם לשועי עולם, פוליטיקאים, וגדולי הרבנים האשכנזים (כמו הרב שך והסטייפלר) שהעריצו את קדושתו ופרישותו. הוא החזיר לציבור שלם את הגאווה בזהותו, במסורת אבותיו ובתרבותו, מבלי לומר מילה אחת של פוליטיקה או פילוג.

אורח חייו היה סמל לפרישות קיצונית – שמירת עיניים, מיעוט בדיבור, צומות תכופים – אך דלתו הייתה פתוחה לכל יהודי באשר הוא. החיבור הבלתי אפשרי הזה, בין אדם שחי בספירות עליונות ומנותקות מהחומר, לבין מעורבות עמוקה בחיי היום-יום של פשוטי העם, הוא סוד הקסם. הוא לא היה "רב של סקטור"; הוא היה אבא של כולם.

42 שנים אחרי שהלך לעולמו, ישראל עדיין מתגעגעת לדמות כזו. בעולם של מנהיגות רועשת, יחצ"נית ומפולגת, הבבא סאלי מזכיר לנו את כוחה של השתיקה, את העוצמה שבצניעות, ואת היכולת לאחד את שבטי ישראל לא דרך סיסמאות, אלא דרך אהבת ישראל אמיתית וטהורה.