במשך עשור וחצי, עוז זהבי החזיק בתואר לא רשמי אבל מחייב מאוד: "המאצ'ו הישראלי". מהכריזמה של איציק ב"עספור" ועד הנוכחות הכובשת ב"זגורי", הוא היה הפוסטר של הגבריות המקומית. אבל השבוע, בראיון אחד ישיר ונטול פילטרים, זהבי החליט לנפץ את הפוסטר הזה – ולהרכיב אותו מחדש, בצלמו ובדמותו האמיתית.

בראיון שהעניק ל-Ynet, זהבי לא רק דיבר על האלבום החדש שלו או על הגירושים, אלא נגע בנקודה שמעטים הגברים במעמדו מעזים לגעת בה: המיניות הנזילה והפתיחות המוחלטת. כשנשאל על חיי הרווקות, הוא הודה בפה מלא שהוא נמשך גם לנשים טרנסיות.

"כן, אני גם נמשך לטרנסיות. אנשים שוכבים איתן ושומרים את זה בסוד. אני לא מנסה להיות 'מלך הסטרייטים'. אני לא מתבייש בשום דבר"

יש משהו מרענן, כמעט מהפכני, באמירה הזו. לא בגלל הפרקטיקה המינית עצמה – שכן, כפי שזהבי ציין, היא נחלתם של רבים – אלא בגלל הסירוב לשחק את המשחק הכפול. בעולם שבו שחקנים ודוגמנים חרדים לתדמית ה"גבר-גבר" שלהם, זהבי אומר: "זה לא ביג דיל". והאמת? הוא צודק.

סוף עידן העבדות

אבל הווידוי המיני הוא רק חלק מתמונה גדולה יותר של שחרור. זהבי של 2026 הוא אדם שהחליט להפסיק לרצות. ההכרזה שלו כי "פרש ממשחק בשביל כסף" וכי הוא מסרב להיות "עבד שמחכה לטלפון מהתעשייה", משלימה את הפאזל.

המעבר למוזיקה, היצירה העצמאית ברשתות והכנות הבוטה, מסמנים מעבר מסטטוס של "טאלנט" לסטטוס של "אמן". הוא כבר לא המוצר שמוכרים לנו בפרסומות או בפריים-טיים; הוא היוצר של התוכן של עצמו.

בין אם תאהבו את המוזיקה שלו ובין אם לא, אי אפשר שלא להעריך את האומץ. עוז זהבי מלמד אותנו שיעור חשוב בגבריות חדשה: כזו שלא צריכה להתנצל, שלא מפחדת מתוויות, וששמה את האמת הפנימית מעל לכל חוזה טאלנט.