יותר משנתיים חלפו מאז אותה שבת שחורה שבה יצא רן גואילי, לוחם יס"מ נגב, להגן בגופו על קיבוץ עלומים – ולא שב. בינואר 2024 התבשרה המשפחה כי הוא נפל בקרב וגופתו נחטפה לעזה. מאז, המאבק להשבתו לקבר ישראל ידע עליות ומורדות, אך בחודשים האחרונים חל בו מפנה דרמטי: החילופים בהנהגה המשפחתית.
שירה גואילי, אחותו הקטנה של רן ("רני", כפי שהיא מכנה אותו), לא הייתה בחזית המאבק עד לאחרונה. את הבמות, המיקרופונים והפגישות עם הפוליטיקאים איישו ההורים. אלא שהזמן עשה את שלו. השחיקה, הכאב וההתמודדות היומיומית הכריעו, ולפני ארבעה חודשים, כשהיא מבינה שההורים זקוקים למנוחה, שירה נכנסה אל מתחת לאלונקה.
המסע לוושינגטון: "טראמפ הקשיב"
את טבילת האש שלה כמנהיגת המאבק המשפחתי היא עשתה באחת הזירות הקשות והחשובות ביותר: ארצות הברית. שירה חזרה השבוע ממסע הסברה אינטנסיבי שנמשך חודש ימים מעבר לים. השיא נרשם בסדרה של פגישות בדרגים הגבוהים ביותר, כולל שתי פגישות אישיות עם דונלד טראמפ (בתקופת המעבר ובסמוך לכניסתו לתפקיד).
"זה לא היה טיול," היא מספרת, מטולטלת בין תקווה לייאוש. "זו עבודה סיזיפית של לשכנע, להסביר, לבקש שלא ישכחו את רן ואת שאר החטופים שעדיין שם. הרגשתי שטראמפ באמת מקשיב, שיש שם נכונות אחרת, אבל המבחן יהיה במעשים".
"אל תורידו את הסיכות"
כעת, עם שובה לישראל, שירה מבקשת דבר אחד מהציבור: אל תתנו לאדישות לנצח. החשש הגדול שלה הוא שהזמן הרב שעבר יגרום לאנשים להתרגל למצב שבו גופות חללים ואזרחים חיים נמקים בעזה.
"אני רואה אנשים ברחוב ורוצה לצעוק להם," היא אומרת. "שילכו עם הסיכות הצהובות , יניפו שלטים, יעמדו בצמתים. הנוכחות שלכם ברחוב היא הכוח שלי להיכנס לפגישות האלה ולהגיד: 'עם שלם עומד מאחוריי'. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להתעייף".